כרטיסי אשראי לישראל בע"מ ואח' נ' משטה

החלטה

בפני התנגדות לביצוע תביעה ובקשה למחיקת כותרת.

רקע עובדתי ודיוני

על פי האמור בכתב התביעה, המבקש ביקש מהמשיבות להנפיק לו כרטיסי אשראי. לשם כך, חתם המבקש על בקשה לקבלת כרטיסי אשראי, ואישר חתימתו על טופסי הבקשה, כי התחייב לפעול על פי תנאי הסכם ההצטרפות המודפס על גב טופס הבקשה. המשיבות הנפיקו למבקש את כרטיסי האשראי והועמדה לו מסגרת אשראי כאמור בהסכם. על פי ההסכם יש למשיבות, בין היתר, הזכות לבטל את זכאותו של המבקש לשימוש בכרטיסים ולדרוש מהמבקש פירעון מיידי של כל הסכומים אותם חב המבקש כתוצאה מהשימוש בכרטיסים ולחייבו בריבית פיגורים. המבקש ביטל הרשאתו לחיובי הכרטיסים בבנק, ולכן החלו לחזור חיוביו. עקב הפרה זו קמה למשיבות הזכות לדרוש פירעון מידי של חוב המבקש. חובו של המבקש למשיבות נכון ליום 16.7.09 הינו 22,751 ₪. לאחר שהמבקש לא פרע את חובו הגישו המשיבות בקשה לביצוע תביעה. המבקש הגיש התנגדות לבקשה לבצוע תביעה ובקשה למחיקת כותרת.

המבקש נחקר בפני על תצהירו והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. ביום 14.2.11 החלטתי לקבל את ההתנגדות וליתן למבקש רשות להתגונן. אך, מאחר שעיקר טענותיו של המבקש הן טענות לגבי פגמים פרוצדוראליים שנפלו בתביעה, בעוד שטענתו לגבי החוב היא סתמית ובלתי מפורטת, החלטתי בתוקף סמכותי לפי תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 , להתנות את מתן הרשות להתגונן בכך שהנתבע יפקיד 3000 ₪ בקופת בית המשפט, שיפצו את המשיבות על הוצאות הדיון אם ידחו טענות המבקש.

המבקש הגיש ערעור על החלטתי וערכאת הערעור החליטה להחזיר את התיק אלי על מנת שאדון בטענותיו הפרוצדוראליות של המבקש.

תמצית טענות המבקש

להלן תמצית טענותיו של המבקש כפי שהובאו על ידו בהודעת הערעור:-

דין התביעה להידחות על הסף בהעדר עילה ובהעדר יריבות בין התובעת 2 לנתבע. הצטרפותה של המשיבה 2 לתביעה הינה הצטרפות סרק ועומדת בניגוד לתקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (סעיפים 13 -17 ו-24 להתנגדות, סעיפים 3,12,15 לסיכומים).

דין התביעה להידחות ו/או להדחות על הסף בהעדר ייפוי כוח מטעם המשיבה 1 (סעיפים 18,25 להתנגדות, סעיפים 5,11,16 לסיכומים).

לחילופין, התביעה אינה עומדת בתנאים המצטברים להגשת תביעה על סכום קצוב וכי יש להורות על מחיקת כותרת התביעה ולהעבירה לפסים של תביעה רגילה (סעיפים 19-22 ו-26 להתנגדות, 4-8 ו-17 לסיכומים).

לחילופי חילופין, יש ליתן למבקש רשות להתגונן כנגד התובענה ללא תנאי.

טענת היעדר היריבות

בקשתו של המבקש לדחיית התביעה נגדו בהעדר עילה והעדר יריבות בינו לבין המשיבה 2 דינה להדחות. זאת, לאור ההסכם בינו לבין המשיבה 2 שצורף לכתב התביעה וטענת המשיבות כי המבקש הפר את ההסכם ונותר חייב להן כספים.

צירוף המשיבה 2

לא ברור מהו הפגם שמוצא המבקש בצירוף המשיבה 2 לכתב התביעה. הלכה פסוקה היא כי יש לתת פירוש ליברלי לכלל בדבר צירוף תובעים, וכל אימת שמדובר בעסקה אחת או בסדרת עסקאות שלהן שאלה משותפת, יותר הצירוף, בכפוף לכוחו של בית המשפט להורות על הפרדה אם הצירוף עשוי להביא לעיכוב הליכים או לסרבולם (רע"א 94 / 560 יוסף שושנה ו-93 אח' נ' חפציבה חברה לבנין עבודות ופיתוח בע"מ, פ"ד מח (4) 63, 67). בעניין זה, מאזכר בית המשפט העליון פסקי דין רבים בהם הותר צירוף תובעים בעלי עילות נפרדות שיש להם עניין משותף בהגשת התביעה.

במקרה דנן, המשיבה 1 היא בעלת המשיבה 2 , עילת התביעה היא חובו של המבקש למשיבות בהתאם להסכמים שחתם המבקש עם המשיבות להנפקת כרטיסי אשראי ושאלת חבותו היא שאלה משותפת שמן הדין שתתברר במסגרת אותה תביעה. הפרדת התביעות רק תביא לעיכוב נוסף בדיון בהן. בכל מקרה, קובעת תקנה 27 כי לא תיפגע תובענה בשל כך בלבד שבעלי דין צורפו בה שלא כדין, אלא רשאי בית המשפט או הרשם לדון בעניין ככל שהוא נוגע לבעלי הדין שלפניו למעשה, ומותר ליתן פסק דין, ללא תיקונים, לטובת מקצתם של התובעים שנמצאו זכאים לסעד ולפי זכותם, או כנגד מקצתם של הנתבעים שנמצאו חבים ולפי חבותם. לפיכך, אני דוחה גם את טענתו זו של המבקש.

טענת היעדר ייפוי הכוח מטעם המשיבה 1

טוען המבקש כי יש לדחות את התביעה על הסף בהעדר ייפוי כוח מטעם המשיבה 1. הלכה פסוקה היא כי סילוק תביעה על הסף הינו סעד מרחיק לכת מאוד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני תובע, המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על-פי העובדות והטענות העולות מתביעתו . דחייה של תביעה על הסף תיעשה, רק כאשר בית המשפט משוכנע, שגם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחד היה דינו – להידחות. תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המעניקות לבית המשפט את הסמכות לנהוג בדרך הנ"ל, נועדו לשמש מעין קפיצת דרך,החוסכת את הדיון לגופו, אולם כך ייעשה רק במקום שברור הוא ונעלה מכל ספק, שכל הדיונים והטענות והמענות הרגילות יהיו לשווא, באשר התביעה לגופה אין לה יסוד, וחסרים בה התבן והלבנים להקים נדבכים על בסיסה. יתרה מזו, כאשר למצב העובדתי והמשפטי, כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו על-ידי בעלי הדין, יש פנים לכאן ולכאן, וישנו סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק תביעה שכזו על הסף. בית המשפט לא ידחה תביעה על הסף, אפילו במקרים שעל-פי כתבי הטענות כמות שהם היה מקום לעשות כן,אם ניתן לרפא את כתב הטענות על-ידי הוספת פרטים בדרך של תיקון (ע"א 78 / 335 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו (2)151, 155-156).